וידאל ששון | הראיון

הוא בכלל רצה להיות שחקן כדורגל, אבל נשמע להוראת אימו והחל להתלמד במספרה בגיל 14 | לישראל תמיד היתה לו אהבה אמיתית: החל משירותו בפלמ"ח ב-1948 ועד לפרוייקטים פילנטרופיים שמימן לנוער יוצא אתיופיה | הוא היה ותמיד יהיה מעצב השיער הגדול בעולם ומי שנחשב לאבי המקצוע במתכונתו המודרנית | וידאל ששון: גורו, אייקון אופנה בינלאומי ואדם מרתק, הלך לעולמו בגיל 84, בביתו שבלוס אנג'לס, מוקף בבני משפחתו, לאחר מאבק במחלת הלוקימיה והשאיר קהילת מעצבי שיער אבלה וכואבת את לכתו.
לפניכם ראיון אישי ובלעדי שהעניק וידאל ששון בביקורו האחרון בישראל לשניר כחלני, עורך המגזין | הדברים נכתבו הרבה לפני שיצא לאקרנים הסרט הדוקומנטרי אודות ששון ואולי היום, לאחר מותו, מקבלות המילים משמעות חזקה אף יותר | יהי זכרו ברוך.

 

עוד לפני הראיון עם וידאל ששון, ביליתי שעות באינטרנט בקריאת חומר שנכתב על האיש. כמויות אדירות של מידע. הרחקתי לכת גם לחומר מודפס ולספר: Sorry I kept you waiting, Madam. שנכתב כבר בשנת 1968. מדהים לגלות כמה דברים הספיק האיש לעשות בשנות חייו הראשונות, עוד לפני שבני דורי נולדו בכלל.

עזבו לרגע את העובדה שמדובר במעצב השיער הנודע בעולם. תתעלמו גם מהעובדה שעבודותיו השפיעו ככל הנראה על תפישת המקצוע בעולם בכלל ועל מעמדו של מעצב השיער בפרט, היכן שלא תפנו. הדבר המיוחד באמת בוידאל ששון, מעבר לכך שהוא הראשון שהפך מאיש מקצוע מעולה לגיבור תרבות ולסלבריטי בזכות עצמו, הוא האופי הנינוח שלו. האיש פשוט מקסים! מצאתי את עצמי יושב בקומה ה-17 של מלון הילטון, אל מול נופה המרגיע של יפו העתיקה הניבט מחלונות לובי העסקים ומדבר עם אייקון תרבות על מיה פארו ורומן פולנסקי ובאותה נשימה גם על יוסי בניון וגמר הגביע האנגלי. נשמע לכם קצת מתלהב מצידי? מצטער מאוד, מבחינתי הדבר שווה ערך לשיחה קולחת עם אנדי וורהול, פרנק סינטרה או שון קונרי. ממש כך.

 

"ואני בכלל רציתי להיות כדורגלן…"

לילד שנולד בקצה המזרחי של לונדון בשנת 1928 לא היתה כל כוונה להפוך לגדול מעצבי השיער בעולם. למעשה, לולא אימו שדחפה לכך, לא היה הופך למעצב שיער כלל. בשיחה בינינו, ששון נזכר: "מה רציתי להיות בתור נער? מה שכל ילד בגילי רצה, להיות שחקן כדורגל. אבל לא ממש עזר לי שרציתי. אגב כדורגל, אנחנו רואים עכשיו אצלנו את בניון. שחקן מבריק. איפה לדעתך אני יכול לראות את המשחק בין ווסטהאם וליברפול?"

וידאל גדל בדירה לונדונית קטנה עם אחיו איבור ואימו בתקופה שאביו עזב את הבית. להזכירכם, מדובר בשפל הכלכלי של שנות ה-30 בבריטניה של האיסט אנד. וידאל בן ה-5 ואחיו הקטן, נשלחו בלית ברירה לבית יתומים, שם שהו כשש שנים עד שאימם התחתנה בשנית ויכלה לכלכל אותם שוב. "רק אם יש לך את היכולת הכלכלית, או אם היית ממש מבריק וזכית במילגות, מה שאחי עשה, היית יכול ללכת לבית-הספר" מספר ששון על ילדותו, "גרנו באיסט אנד, במעיין גטו יהודי. אבי עזב אותנו כשהייתי בן 5, כשאימי הייתה עוד אישה צעירה מאוד. השפל הכלכלי היה בעיצומו ולא היה לנו מספיק כסף למחייה, כך שעברנו לגור אצל דודתי קייט. היינו שבעה בשני חדרים, בבניין דיירים, שכשהיית רוצה לגשת למקלחת היית צריך לעבור לרחוב השני. לא היה לאימי סיכוי לפרנס אותנו. הייתי בבית היתומים עד גיל 11, אבל זה לא היה נורא. באותו זמן בערך המלחמה החלה והממשלה שלחה את כל הילדים לגור באיזור הכפרי. אימי התחתנה שוב, היה זה לאחר שמחצית המלחמה כבר חלפה לה ואנו שבנו ללונדון". כאשר היה וידאל בן 14, חלמה אימו לילה אחד חלום ובו וידאל נמצא במספרה. מדובר בסיפור אמיתי ולא באגדה ואפילו וידאל ששון מאשר אותו: "היא ממש ראתה אותי עומד במספרה ומספר מישהו. למחרת בבוקר היא לקחה אותי, אוחזת בידי כשאני נגרר אחריה והביאה אותי לסלון של מר אדולף כהן. כך למעשה הפכתי למתלמד במספרה. נתנו לי דלי וסחבה והתחלתי כשוטף הרצפה. ממש מנקודת התחתית".

 

היות וגיבורנו הוא מי שהוא, החליט וידאל הנער כי אם עליו להיות מעצב שיער, הוא יהיה הטוב ביותר שיוכל ולכן החל ללמוד באדיקות את רזי המקצוע. עד מהרה עזב המתלמד הצעיר את המספרה של כהן ומצא עבודה ב"ווסט אנד" של לונדון.

באותה תקופה לא היה עיצוב השיער הנושא היחיד שהעסיק את הנער הצעיר: עדיין בגיל בית-הספר, ששון טיפל בשיערן של לקוחות ביום ולקח חלק בלחימה ברחובות לונדון בלילה, נגד "כנופית מוסלי", תומכי המפלגה הפאשיסטית הבריטית שהעומד בראשה התבטא שוב ושוב כנגד היהודים באמירות אנטישמיות מובהקות.

וידאל, היית ממש לוחם רחוב? קרבות אגרופים ומכות?

"היית חייב להיות. במיוחד בתקופה שאחרי השואה. אתה לא יכול לסמוך על אף אחד מלבד על עצמך כדי שיגן עליך. זה היה מעניין כי היו בעיקר יהודים בקבוצה שלנו אבל היו גם גויים שנלחמו יחד איתנו, כאלה שהיו במחנות, באירופה, אנשים שחוו את זוועות המלחמה והדבר השפיע על דרך החשיבה שלהם. הם הפכו לאנטי-פאשיסטים נלהבים בעצמם… חלק הצטרפו לשתי הקבוצות, כדי לרגל ולגלות מידע על מקומות מפגש. אחר-כך הם היו מעבירים לנו את המידע הזה ואנחנו היינו מגיעים כדי להתעמת איתם."

פשוט נפלתי על סיכת שיער

אחד הסיפורים היותר מפורסמים בהקשר זה על וידאל ששון, סיפור שמופיע גם בספרו, הוא על אותה הפעם שבה הגיע בבוקר לעבודה, חבול בפניו מהתגרה של יום האתמול. "לקוחה שראתה אותי נבהלה ושאלה מיד מה קרה לי… אני מצידי אמרתי: זה שום דבר, פשוט נפלתי על סיכת שיער…" לאלו מכם שלא מבינים מה מצחיק בסיפור, אני מזכיר שמדובר באדם כמעט בן 80. בטוח שבאותה תקופה, לפני 60 שנה, זה היה פאנץ' ליין היסטרי.

כשנשאל וידאל לסיבה שהביאה אותו ואת חבריו לצאת לרחובות, ענה ששון: "אינני זוכר בדיוק מתי החלטנו להשיב מלחמה. אך המראות שראינו מאושוויץ, בוכנוואלד ודכאו, שינו את צורת הכעס שלנו. הסיסמה "לעולם לא עוד!" הפכה למעין פקודה."

אבל בכל זאת, איך מגיע נער מהמספרה של כהן בלונדון לפלמ"ח בארץ ישראל?

"תראה, היינו מעודכנים כל הזמן במה שקורה. אימי נהגה ללכת לפגישות "ציוניות" עם חברותיה מהקהילה. לאט לאט נסחפתי גם אני בחיידק הציונות והפכתי מעורב מאוד. הייתה זו תקופה מטורפת. הבריטים היו בישראל ולכן לא יכולנו לצאת בהצהרה גלויה על תמיכתנו בלוחמי המחתרת. אם היינו עושים זאת, היינו נחשבים לבוגדים. במאי 1947 הבריטים עזבו ואני ושלושה מחברי מצאנו את עצמנו מתנדבים להילחם עבור המדינה שבדרך. שאלו אותי היכן אני רוצה להיות מוצב, עניתי להם בפלמ"ח, אז שלחו אותי באמת לפלמ"ח והייתי בקבוצה שנקראה "הכשרה חולתא". שלחו אותנו לנגב הצפוני עם רובים צ'כים ביד, לשמור על הדרכים פתוחות. זו הייתה חוויה מדהימה."

אתה יודע שהישראלים רואים את הפלמ"ח כאחד מהבסיסים של החברה הישראלית…

"אין לי ספק בכך. אלה היו חבר'ה נהדרים. אנשים טובים וחזקים. היה לנו קצין חסר מורא, קראו לו דוד כרמלי מחיפה, הוא הוביל ואנחנו אחריו. אתה יודע, כשאתה בן 20 ואתה מטורף זה יכול להיות ממש כיף, במיוחד כשאתה בצד המנצח".

נשמע כאילו ממש נהנית. לא היה בכוונתך לשוב למקצוע?

"למען האמת, שנה מאוחר יותר, כשהכל כבר נגמר והחזירו אותנו לתל-אביב, חבר שלי בשם בובי פישר ואני, התנדבנו לנסוע לצ'כוסולובקיה כדי להפוך לטייסים. אמרתי לך שהיינו מטורפים. אבל אז קיבלתי  מברק מאמא שלי שסיפר לי: אביך החורג חטף התקף לב, בוא הביתה ותפרנס. כך קרה שחזרתי לאנגליה ושבתי להיות מעצב שיער".

אנשים חיכו במסדרון

מי שחושב שוידאל ששון הפך בן לילה לאימפריה, טועה בגדול. היה זה וידאל שטבע את המשפט: "המקום היחיד שבו הצלחה באה לפני עבודה הוא המילון". מיד כששב לאנגליה חזר לעבוד במרץ ובגיל 26 היה בר מזל למצוא מימון ולפתוח לעצמו סלון קטן שהיה ממוקם בקומה השלישית של בניין ברחוב בונד.

"לא היה לנו הרבה מקום" מודה ששון "לקוחות נאלצו לעיתים קרובות להמתין במסדרון. אבל הם באו. הסלון עבד נהדר ואני מבחינתי הייתי מאושר"

וידאל ששון לא הסתפק בשיטות המקובלות וחיפש כל הזמן זוויות שונות וטכניקות מיוחדות לגזירת שיער. החיפוש הזה, שארך לדבריו לפחות תשע שנים של גזירת שיער וניסיונות להגיע לקו המושלם, משכו אליו יותר ויותר אנשים שחיפשו גם הם את הנקודה השונה.

ב-1958, עדיין עם מימון חיצוני, פתח ששון את הסלון הגדול הראשון שלו ברחוב בונד. משם והלאה הפך וידאל ששון לאחד ממעצבי השיער הנחשבים בבריטניה והסלון שהוגדר על-ידי מבקריו כמקום השופע באנרגיות יצירתיות, משך אליו גם ידוענים ואנשי בוהמה.

5,000 דולר לתספורת

הפריצה של וידאל ששון לתודעה העולמית הגיעה דווקא מתרגיל יחסי ציבור של במאי הקולנוע רומן פולנסקי.

"הכרתי את פולנסקי שנים רבות. הוא פנה אלי פעם אחת וביקש להשתמש ליומיים במרפסת שבקומה השנייה בסלון, לצילום סצינה של אחד מסרטיו. היומיים הפכו לחמישה ימים וההמולה שמסביב לא ממש הפריעה ללקוחות. להיפך, הם אהבו את זה".

אבל הפרסום האמיתי הגיע עם מיה פארו ותספורת ה-5,000 דולר. איך עלה הרעיון?

"פולנסקי התקשר אלי ואמר לי שהוא רוצה שאבוא להוליווד לספר את מיה פארו, שהייתה לקוחה שלי. "אבל סיפרתי אותה לפני שישה שבועות" עניתי לו. "לא, אני רוצה שתספר אותה לעיני המצלמות…" כך קרה שארזתי מזוודה ונסעתי לספר את מיה, דבר שבדיעבד היה אחת מפעולות יחסי הציבור המוצלחות ביותר בקריירה שלי. את התספורת עשיתי באולפני פאראמונט, באחד המתחמים החיצוניים. מיה ישבה על הכסא ומסביבנו היו גדוד שלם של צלמים, עיתונאים וכתבי אופנה. הבאז התקשורתי היה אדיר וכל העיתונים דיווחו על מעצב השיער שהוטס במיוחד מעבר לאוקיינוס האטלנטי כדי להעניק לכוכבת הסרט תספורת של חמשת אלפים דולר".

"אמרתי לפולנסקי, שאם עלי לבטל שבוע שלם של תורים ולהגיע לאמריקה, זה יהיה המחיר. הוא לא התווכח. אם הייתי יודע אז כמה פרסום חינם יקבל הסרט בעקבות התספורת, הייתי מבקש חמישים אלף דולר כבר אז…"

צריך להסביר למי שפחות מכיר את מיה פארו (בני דורנו זוכרים אותה בעיקר מנישואיה המאוחרים לוודי אלן) כי היא הייתה אז נשואה לפרנק סינטרה ובסטנדרטים של היום, כאילו היה מדובר בניקול קידמן או ג'וליה רוברטס.

האמריקאים לא רצו לתת לו רישיון

האם זה נכון שהאמריקאים לא רצו להעניק לך רישיון לעבוד כספר בארה"ב למרות שכבר היית ידוע מאוד ברחבי העולם?

"הסיפור הוא כזה: כשאתה מגיע לארה"ב ורוצה לעבוד כספר עליך לעבור מבחן. ב-1964 כשרציתי לפתוח את הסלון בניו-יורק, ניגשתי לבצע את המבחן והייתי די ידוע אז. המבחן עצמו היה ממש עלבון. לא לי אלא לאמנות עיצוב השיער. ממש בדיחה. ראיתי את מה שאני נדרש לעשות ולפי אילו שיטות עבודה ואמרתי להם: חבר'ה, אני מצטער, אני לא עושה את המבחן הזה. הם ענו לי שכך לא אקבל את הרישיון שלי. הסיפור התגלגל לעיתונים, לכתבי האופנה והצלמים שהכירו אותי די טוב ובסופו של דבר, האחראים על הבחינות התקשרו אלי ואמרו לי "בוא תעשה את המבחן בשיטה שלך". שמו אותי בעמדה בצד, לא עם כל שאר הנבחנים וכך עשיתי… מה שאני רציתי לעשות, היה ליצור מספיק פרסום על מנת לשנות את צורת המבחן שהיה ממש עלבון למקצוע. אפילו האמריקאים צחקו על המבחן."

"תראה שניר, אתה חייב לחבק את העקרונות שלך, אם אתה עושה את הדברים כפי שאחרים רוצים שתעשה אותם, אתה בדרך לבינוניות. אתה חייב לחבק את העקרונות שלך. לפעמים זה לא קל כשאתה חייב לעבוד, אין לך ברירה. כך למשל כשלא נתנו לי לעבוד בסלון בניו-יורק עד שעברתי את המבחן."

רואה עצמו כמורה ולא כגורו

האם נתקלת בעבודות של מעצבי שיער ישראלים? מה דעתך על הדור הצעיר של מעצבי השיער בישראל?

"בביקורי האחרונים בישראל הייתי די עסוק בפרוייקט תרומות ומלגות לנערים אתיופיים שבו אני מעורב באופן משמעותי, כך שלא ממש נפגשתי עם הנושא מקרוב. מה שכן, אני יכול לומר לך שאני רואה את הדור הצעיר של מעצבי השיער הישראלים באקדמיות שלנו בחו"ל. רבים מהם מגיעים ללמוד ולהתלמד ואני מוצא שיש בהם את התשוקה להתקדם ואת היצירתיות שיכולה בהחלט לפרוץ החוצה."

אתה ודאי מודע לעובדה שרבים אומרים שוידאל ששון הוא הדמות הכי משפיעה על עבודתם. יש רבים שמכנים אותך "גורו"…

"אם הייתי צריך לבחור בין השניים, הייתי מוותר על עניין הגורו. יש חשיבות עצומה מבחינתי להשפעה המקצועית על מעצב השיער. אם אותו מעצב שיער התקדם, למד והתפתח מבחינה מקצועית וכתוצאה מכך הוא מרוויח יותר וגובה יותר עבור שירותיו, הרי שבעצם עזרתי לו לשפר את חייו. יש בזה מן ההרגשה שכך עשיתי משהו משמעותי בחיי. להיות גורו זה נחמד, אך אני לא רואה עצמי כגורו. אני מעדיף להסתכל על עצמי כעל מורה."

אנחנו לא מודעים לאנרגיה הפנימית

כמורה, איזו עצה היית נותן למעצבי השיער הצעירים בישראל?

"נצל את הזמן. אם אתה מוכן, לאחר שאתה מסיים את העבודה עם הלקוחות שלך, לנסות ולהתאמן, אפילו על דגמים, אתה לא יכול לדעת מה ייצא. כי יש אנרגיה פנימית ויצירתיות בתוכנו, שאנחנו לא מודעים לה עד אשר אנחנו מיישמים אותה בתירגול ובעשייה, משהו עשוי לקרות. אתה עשוי ליצור משהו חדש ביותר. צריך להתייחס לדברים כאל משהו שיש בו הרבה שמחה, התרגשות והנאה. לא כאל עבודה. כך תמצא שהעבודה שלך במספרה, לא רק שהיא משתפרת אלא שהיא הופכת להנאה. אתה כבר לא מסתכל בשעון אלא ממש נהנה."

מה צריך לעשות מעצב שיער שכבר עובד ומתפרנס אבל רוצה לפרוץ, להתרחב ולהפוך לבעל רשת מספרות?

"או, זה כבר עסקים. אם אתה מעצב שיער טוב ושיש לך ראש נכון לעסקים או לחילופין שותף עם ראש נכון לעסקים, העסק יכול לעבוד. כמו לדוגמא ז'אן פול דז'ורייה שהוא השותף של פול מיטשל, יחד הם בנו אימפריה. יש מעצבי שיער שיכולים לעשות זאת בעצמם. לי למשל היה צוות מעולה. אתה זקוק לצוות טוב. כי זה בלתי אפשרי גם לגזור שיער, ללמד, לפתוח אקדמיות ובתי ספר, לייצר ליין של מוצרים, לפתח מוצרים… זה בלתי אפשרי לבד."

לסיום, אשאל אותך זאת: האם יש עדיין הישג שטרם השגת אותו?

"מטבעי, אני תמיד חושב שהייתי יכול לעשות זאת טוב יותר, אתה תמיד מפקפק בעצמך, תמיד מרגיש שניתן היה להשקיע יותר… ואני חושב שזה דבר ממש טוב, כי אם אתה חושב שאתה ממש מיוחד ועשית כבר הכל… אני חושב שמונטאן, הפילוסוף הצרפתי, ניסח זאת נהדר, הוא אמר: "לא משנה כמה גבוה אתה יושב על כס מלכותך, אתה עדיין יושב על הישבן של עצמך!"